<h1>תניא רבתי סימן פ"ז</h1>
<h2>דף מג:</h2>
בערב חג הסכות אין נופלין על פניהן. ואם הוא יום שני אין אומרין וידוי ולא אבינו הרחמן. ובמנחה מתפללין כשאר ימות החול. ובערבית מתפללין כסדר שאר לילי ימים טובים. וכן בקידוש היום מקדשין כשאר ימים טובים. ואומר את יום חג הסכות הזה זמן שמחתנו מקרא קדש. שהרי מצינו לשון שמחה בחג. דכתיב (דברים ט"ז) ושמחת בחגך. (שם) והיית אך שמח, והרי הוא לענין קדוש ותפלה בין בשבת בין בחול כשאר רגלים. ובשחרית קורין הזמירות בנועם כמו בשבת. ואומרים נשמת. ואומר יוצר לסדר היום. ומתפללין בלחש אתה בחרתנו כמו שכתוב בסידור של סכות. וקודם קריאת ההלל נוטלין לולביהן ואתרוגיהן בידיהן. ומברכין על נטילת לולב ושהחיינו. ואין מברכין שהחיינו אלא ביום ראשון לנטילתו בלבד, וקורין הלל גמור. וקדיש גמור. ומוציאין ס"ת וקורין ה' בני אדם. ואם הוא שבת קורין ז'. וקורין ביום הראשון וביום השני שור או כשב או עז בפרשת אמור אל הכהנים. ומפטיר קורא בפרשת פנחס ובחמשה עשר יום לחדש השביעי ומפטיר בנביא ביום ראשון בתרי עשר בסוף זכריה. הנה יום בא לה' וחלק שללך בקרבך עד סוף הנביא. וביום השני מפטיר בנביא במלכים (א' ז') ותשלם כל המלאכה. ולאחר תפלת מוסף אומר אלפא ביתא של הושענא בכל יום ויום. יום אחד אנא אזון. ויום אחד כהושעת כו' כמו שכתוב בסידור של סכות וחוזרין חלילה. כתב בעל עשרת הדברות ז"ל מצאתי בתשובות אסור לומר הושענא בשבת כדי שלא יצאו התינוקות ששומעין בשבת כדרך ששומעין בחול. ואין מתברר להם שאין הלולב ניטל בשבת, ומביאין לולביהן בידיהן. ובזמן שאין אומר מתברר. ומנהג שלנו שאין בו הקפה מתברר להם. ואין לשנות. עד כאן לשונו. ומסתברא שאין לחוש על כך מפני התינוקות. שהרי רואין כשאומרין את ההלל שאין נוטלין לולביהן בידיהן כמו שנוטלים בחול. לפיכך אין נמנעין מלאומרו בשבת. וכן מנהג פשוט בידינו לומר הושענא בין בחול בין בשבת.
<h2>דף מה.</h2>
כתב רבינו יצחק פאסי ז"ל בשם גאון ז"ל. דמנהג בשתי ישיבות. ביום ראשון וביום שני שהם שני ימים טובים קורין בחמשה עשר בלבד. וביום שלישי של חג שהוא יום ראשון לחולו של מועד. כהן קורא וביום השני. לוי קורא וביום השלישי. ישראל שלישי חוזר וקורא ביום השלישי. ישראל רביעי חוזר וקורא ביום השני וביום השלישי. ועל הסדר הזה קורין בכל יום ויום עד יום שביעי של ערבה. וכן מצאתי בשם רבינו ישעיה ז"ל. אבל בשם רבינו שלמה ז"ל מצאתי יום שלישי של חג שהוא יום ראשון לחולו של מועד. כהן קורא וביום השני. לוי קורא וביום השלישי. ישראל שלישי קורא וביום הרביעי. ישראל רביעי הנוסף בשביל חולו של מועד. חוזר וקורא ביום השני וביום השלישי שהן ספקי היום. וכן למחר שהוא יום רביעי של חג והוא שני לחולו של מועד. כהן קורא וביום השלישי. לוי קורא וביום הרביעי. ישראל שלישי קורא וביום החמישי. ישראל רביעי חוזר וקורא וביום השלישי וביום הרביעי שהן ספקי היום. וכן תמיד בכל יום ויום. השלישי קורא בקרבנות של יום המחרת. והרביעי חוזר וקורא מה שקראו כהן ולוי שהן שני ספקי היום. ויום שביעי של חג שהוא יום ערבה אי אפשר לקרות השלישי בקרבנות של מחרת דהיינו ביום השמיני. לפי שאינו מימות החג אלא רגל בפני עצמו. לפיכך יום שביעי שהוא יום ערבה כהן חוזר על קריאתו וקורא וביום החמישי. ולוי קורא וביום הששי. ישראל שלישי קורא וביום השביעי. ישראל רביעי חוזר וקורא וביום הששי וביום השביעי שהן שני ספקי היום. ושלשה הקוראין תחלה אין מקפידין על קריאתן ויקראו מה שירצו. מכל מקום כך היו נוהגים רבותי, שני הראשונים קורין שני ספקי היום. והשלישי בפרשת יום המחרת שאינה מספקי היום. והרביעי חוזר וקורא מה שקראו שנים הראשונים. וכן כתב בעל עשרת הדברות ז"ל יש שנוהגין ביום ערבה שכהן קורא וביום הששי ולוי קורא וביום השביעי וישראל שלישי חוזר וקורא וביום הששי. וישראל רביעי חוזר וקורא וביום השביעי. ואינו ישר. כי האחרון קורא שני ספקי היום כשליח צבור במוספין. וכן נהגו אבותינו. ואותן שקראו ביום השמיני אינו ישר. שלא לעשות מחול קודש, עד כאן לשונו. ומנהגנו כדברי רבינו שלמה ובעל עשרת הדברות ז"ל.
ושבת שחלה בחולו של מועד קורין (שמות ל"ג) ראה אתה אומר אלי. דאמר רב חנן בר אבא שבת שחלה בחולו של מועד בין בניסן בין בתשרי מקרי קרינן ראה אתה אומר אלי. אפטורי, בניסן (יחזקאל ל"ז) העצמות היבשות. בתשרי (שם ל"ח) ביום בא גוג על אדמת ישראל. ובתפלת המוספין בשני ימים טובים הראשונים אומרין ובחמשה עשר יום לחדש השביעי, ובחולו של מועד בכל יום ויום אומרים מוספין של שני ימים, שצריכין להזכיר שני ספיקי היום. וזהו סדרן. יום ראשון של חולו של מועד אומר וביום השני וביום השלישי. יום שני אומר ביום השלישי וביום הרביעי. יום שלישי אומר וביום הרביעי וביום החמישי. וביום הרביעי אומר וביום החמישי וביום הששי. וביום החמישי הוא יום ערבה אומר וביום הששי וביום השביעי. ויום ערבה לאחר תפלת מוסף מוציאין כל ספרי התורות מן הארון ונותנין אותן לזקני בית הכנסת, ועומדין סביב לדוכן שקורין בו בספר תורה. ומתחיל החזן ואומר הושענא והצבור עונין אחריו, והולכין ומקיפין שבע פעמים לאלו שאוחזין ספרי התורה בזרועותיהן. וערבה בידיהן ומנענעין בהושענא, ואומרים שבעה אלפ"א ביתי"ן זכר לשבע פעמים שהיו מקיפין את המזבח באותו היום. ואחר שאמרו האלפ"א ביתי"ן מחזירין ספרי תורה למקומן ומסיימין כל ההושענות כמו שכתוב בסדור של סכות. ומנהג פשוט לומר אחר שגמרו לומר ההושענות (תהלים כ"ט) מזמור לדוד הבו לה' בני אלים הבו לה' כבוד ועוז. כל זה המזמור עד סופו. לפי שיש בו שבעה קולות כנגד שבע הקפות שהיו מקיפין את המזבח בו ביום. ואומר קדיש גמור. ומנהגנו להדליק כל הנרות שבבית הכנסת לכבוד התורה. לפי שמוציאין כל ספרי התורות כמו שכתבנו, ומדליקין הנרות על שם (משלי ו') כי נר מצוה ותורה אור. ויש שנוהגין בליל ערבה להתחיל בראשית ברא עד סוף כל התורה, לפי שאם שכח או נאנס שלא סידר כל פרשה ופרשה בשבתה הרי הוא סודרן עתה, אע"פ שמצוה להסדיר כל פרשה בשבתה כדאמרינן ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר. אעפ"כ אם כן עשה לא הפסיד. ויום ערבה הוא חתימת הדין כיום הכפורים. כדתנן ובחג נדונים על המים, שבו ביום היו מסיימין ניסוך המים.
<h2>דף מח.</h2>
וכל תשעת ימי החג קורין הלל גמור. ומאי שנא פסח שאין גומרין בהן את ההלל כל ימות הפסח. מפני שהחג חלוק בקרבנותיו. ופסח אינו חלוק בקרבנותיו. ובקריאת התורה בחולו של מועד קורין ארבעה בני אדם. וקורין בקרבנות החג. כדתנן ושאר כל ימות החג קורין בקרבנות החג.
